בואו נשים את הקלפים על השולחן. המילה “אסקפיזם” (בריחה מהמציאות) קיבלה יחסי ציבור נוראיים. לימדו אותנו שצריך “להתמודד עם המציאות”, להסתכל לקושי בלבן של העיניים. אבל כמומחה לכתיבה וחוויית משתמש שחוקר את הנפש האנושית, אני טוען ההפך: הבריחה היא לא חולשה, היא מנגנון הישרדות הכרחי. השאלה היא רק לאן אתה בורח.
יש הבדל תהומי בין “להרוג זמן” לבין “לברוח כדי לחיות”.
זומבי מול הטלוויזיה vs. אל במטאוורס
כשאתה שרוע על הספה וצופה בבינג’ בנטפליקס, אתה צרכן פסיבי. המוח שלך במצב קליטה, הגוף כבוי. אתה נותן למציאות של מישהו אחר לשטוף אותך. זה לא אסקפיזם, זו הרדמה.
לעומת זאת, כניסה למטאוורס (Social VR) היא אקט אקטיבי של יצירה. כשאתה מבלה יום שלם בסימולציה, אתה לא רואה סרט, אתה חווה סיטואציה. אתה מפעיל אמפתיה, אתה מתקשר, אתה זז. המוח שלך לא מבדיל בין “אווטאר שמחייך אליך” לבין חיוך ברחוב. הכימיקלים הם אותם כימיקלים. זו חלימה צלולה שבה יש לך שליטה.
הסטואיקנים היו בוחרים במטאוורס
כאן נכנסת הפילוסופיה הסטואית. הסטואיקנים, מאפיקטטוס ועד מרקוס אורליוס, לימדו אותנו כלל ברזל: האושר תלוי בהבחנה בין מה שבשליטתנו למה שלא.
המציאות הפיזית (“העולם בחוץ”) מלאה ברעש, פוליטיקה, שיפוטיות וגורמים חיצוניים שאין לנו שום שליטה עליהם. להתמקד בזה? זה מתכון לסבל. זה אנטי-סטואי. המטאוורס, לעומת זאת, הוא המרחב שבו אתה מעצב את הסביבה שלך. אתה בוחר את האינטראקציה, את הנוף, את החוקים. זהו המרחב שבו הנפש יכולה למצוא שקט (Ataraxia) דווקא דרך הדמיון.
אז בפעם הבאה שמישהו אומר לך “צא למציאות”, תגיד לו שאתה בוחר לייצר מציאות שטובה לנפש שלך, במקום להיות קורבן של מציאות שמישהו אחר יצר.