יש קשר ישיר, כמעט אכזרי, בין הדציבלים ברחוב לבין הרעש בנשמה. בשכונות הכאוס, אלו שבהן הצפיפות חונקת והתשתיות קורסות, המציאות היא נוירוטית. זו מציאות של תגובתיות מתמדת: צפירה של משאית, צעקה של שכן, אזעקה של רכב. שם, הפעולה היא הישרדותית. אתה לא בוחר מתי לפעול – המציאות מפעילה אותך.
לעומת זאת, בשכונות הפאר, המצרך היקר ביותר הוא לא השיש במטבח, אלא האסרטיביות של השקט. שם, הכסף קונה דממה. הדממה הזו מאפשרת מחשבה, תכנון, ויוזמה. שם הפעולה היא יזומה, לא נכפית.
המלכודת הכלכלית של העולם הישן במציאות הפיזית, נוצר פרדוקס טראגי: בשכונות העוני, אנשים משקיעים הון – ולעיתים קרובות נכנסים לחובות כבדים – רק כדי לשדרג את “רמת החיים” בתוך הבית. משפצים, קונים מסכים ענקיים, רהיטי יוקרה. למה? כדי להוכיח שהם “ראויים”, כדי לייצר בועה של נורמליות בתוך הכאוס. הם משלמים ריבית דריבית על הזכות להרגיש שייכים, בעוד הנכס עצמו לא מניב להם דבר מלבד הישרדות.
לעומת זאת, באזורי היוקרה, המשכנתאות והשכירויות אמנם אסטרונומיות, אבל הן קונות יותר מקירות. הן קונות גישה. הן קונות נטוורקינג, מקורות פרנסה חדשים, ונכס שערכו עולה. שם, ההוצאה היא השקעה. בפריפריה החברתית, ההוצאה היא מס על עוני.
Motiverse: שוברים את המשוואה וכאן נכנס המטאוורס לתמונה, לא כמשחק, אלא כתיקון חברתי. ב-Motiverse, אנחנו מבצעים הפיכה של המרחב הציבורי.
דמיינו עולם שבו נקודת הזינוק היא זהה: כולם גרים בפנטהאוז. במטאוורס שלנו, סביבת הפאר – הנוף המרגיע, הארכיטקטורה המושלמת, השקט האסרטיבי – היא לא פריבילגיה של עשירים. היא ברירת המחדל. כל משתמש, לא משנה מה מצב העו”ש שלו במציאות, מתעורר בבוקר דיגיטלי מול אוקיינוס כחול או יער שלווה. הבריחה מהנוירוטיות של השכונה הרועשת היא מיידית וחינמית.
הכלכלה החדשה: ממעמד של הישרדות למעמד של ביטוי האם זה אומר שאין מעמדות? לא. בני האדם הם יצורים היררכיים. אבל ב-Motiverse, המעמד משתנה:
- במציאות: אתה משלם כדי לגור רחוק מהרעש.
- ב-Motiverse: השקט הוא בחינם. אתה משלם (אם תרצה) על הסטייל.
בעלי האמצעים במטאוורס ירכשו לעצמם פריטים ייחודיים, סקינים נדירים, או חפצי אמנות דיגיטליים. זו כלכלה של רצון, לא של כורח. אף אחד לא צריך לקחת הלוואה כדי שהקירות הווירטואליים שלו לא יתקלפו. העוני הסביבתי נמחק, ומה שנשאר הוא משחק של ביטוי עצמי.
זוהי תרבות שיח חדשה: כשהלחץ הקיומי של “איפה אני גר” נעלם, מתפנה מקום במוח ליצירה, לחיבור אנושי, ולשיחות עומק. אנחנו מחליפים את החרדה של המציאות בביטחון של המרחב הווירטואלי.
בואו לנשום אוויר פסגות, גם אם אתם במרתף.